לא דומה לאף אחת.... 

נשפכות אותיות הנשרכות למילים והכול מרגיש לא רגוע עכשיו.
פוקחת את העיניים לבוקר לבן כמו הסדינים הנקיים שרק הורדתי מהחבל ושכבתי עליהם בלילה..
ספוגים הם במחשבות, דמעות והרבה שאלות.
מנערת אותם לאור שמש בציפיה שהאוויר ישלח לי תשובות.
כוס הקפה שעדיין נשארה על שולחן המטבח התקררה ואיבדה את החום כמו הרגש הזה שנעלם.
יושבת על גרם מדרגות בכפות רגליים חשופות,מעט פצועות ומתבוננת על חלל ריק עם מספר קופסאות ארוזות.
הכאב נשמע מהדהד יותר ורק הקירות עדים לכאב הזה.
שוב מתבוננת על רגליי החשופות ומגלה צלקת קטנה שחובה בתוכה פחדים של חיים שלמים.
מתהלכת צעד אחר צעד ומחפשת סימנים, רק לא סימני שאלה, כבר עייפתי מהם.
כל צלצול מרעיד את השקט.
כל תמונה שוטפת מבול זיכרונות ואפילו מטריית ההגנה לא מצליחה להדוף את רוח הגעגועים.
נושמת עוד נשימה שיהיה פחות שורף.
הגרברה הכתומה שהתייבשה בכוס השקופה משירה עלה עלה וסרט העטיפה עוד נשאר במקומו
נאחז בכוח.
על המדף ספרים המנחים לשימוש בתת מודע או מפתח החיים
קוראת פסקה ועוד אחת.
מנסה למצוא שורה בודדת שאראה בה את עצמי.
שוכבת על הרצפה והכול נראה חסר חשיבות.
מביטה על התקרה , שמיכה לבנה שעוטפת ומשכיחה מעט את הצבע החודר מסביב.
נושמת לרגע את האהבה מחדש..
הפרפרים שלא רוצים להעלם והכול נשאר על הרצפה בדיוק כמו שהלכת..
עומדת ומביטה במראה, רואה אותי..
שומעת את המילים, נזכרת בטריקה, מרגישה את הלבד.
מבינה שלא נשאר והכול כבר נאמר.
חייבת לוותר, זקוקה לספר אולי לשאול שוב ולדבר
הכול רחוק, מטושטש, מטפס על כל מחשבה נקייה ושותק.
אנשים מסביב מדברים ומדברים.
כולם יודעים.
אולי אני לא רוצה לדעת.
רוצה לחיות בלי כאב למרות שהוא צומח בעומק שדות השלווה בלי שנרגיש.
לנשום מחדש את הזיכרון שעוד יפתיע בדלת .
קצת מיוחדת, משונה ולא רוצה להיות דומה לאף אחת.
מאמינה שניתן לקטוף הכול אפילו את הירח אך הזיכרונות הם פרחי בר.
מדקלמת משפטים כי החיים הצגה טובה יותר מ"ברודווי"
אולי מריונטה שגזרה לעצמה את החוטים ונותרה ללא עמוד שדרה..
ברדיו מתנגן שירו של יונה וולך:
"לא יכולתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע?
זה היה אצלי בידיים.. לא יכולתי לעשות משהו.. יכולתי לגמגם"
מאזינה וחשה מגמגמת מעט, עדי הספקנות החליף את כותרת התמימות שהייתה לראשי..
זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום אתה שומע?
אני מקווה שאתה שומע.
חודש אחרי, אני עדיין חורכת בבשרי תקוות מיואשות שהחיים עוד יפתיעו במשהו טוב.
נושמת ועדיין הכי יפה שאפשר
מורחת שפתון להרגיש הכי אישה שאפשר
מרכיבה משקפיים שחורים גם שהשמש מאחר מלבוא כדי להסתיר הכי טוב שאפשר.
מחייכת שבפנים הרבה נשבר.
ריח של חג, תבשילים של אימא וחוזרת לילדות חולמת.
מתרוצצת עם שמלה לבנה שהספקתי להכתים
אז כבר ידעתי.
אימא תמיד הייתה מחבקת ואומרת: פשוט לא דומה לאף אחת."